מי מפחד מספרי אימה?

אנחנו חיים במקום שבו הקרום המפריד בינינו לבין האימה והכאוס דק במיוחד, והורים חסרי אונים מעדיפים לגונן על הילדים מפני ספרות שתוסיף גם פחדים דמיוניים. 'אימה בראשון מערב' מוכיח שאין טעות גדולה מזו, וכי דווקא דרך ספרות טובה אפשר לגעת בפחדים אמיתיים באומץ ובהומור

("ידיעות אחרונות", מור פ. דבורקין)

 

כמעט עד רגע הדד־ליין, לא היה לי מושג איך אכתוב את הטור הזה. מחשבות על עשרות ילדים שכבר לא יקראו לעולם, ואחרים שיתקשו לקרוא בתנאי טראומה ותלישות, לצד הצורך הפרקטי לתפעל משפחה במציאות הזויה, הותירו אותי בלי רגע של שקט ופנאי נפשי או יכולת להתכנס פנימה, לעומק המחשבות שלי. אבל הספרות תמיד מוצאת דרך, ולבסוף הבנתי שלפחות בנוגע לז'אנר שבו עוסק הטקסט הזה, אין צורך בשקט ובהתכנסות. להפך.

כשפרצה הקורונה באביב 2020, חוו רבים ברחבי העולם תחושות של חרדה ומצוקה נפשית. אבל כשקבוצת חוקרי פחד ומופעיו בתרבות מאוניברסיטת ארהוס שבדנמרק ניגשה לבדוק את עמדת נחקריהם לגבי המגפה, הם גילו דבר מה מעניין: מי שהגדירו עצמם כחובבי ספרי וסרטי אימה דיווחו על מצוקה פסיכולוגית פחותה לעומת נחקרים שאינם אוהדי הז'אנר.

מדוע? החוקרים הציעו מספר השערות ובראשן האפשרות שמי שמרגיל עצמו לחוש אי־נוחות וחוסר ודאות בעת קריאה או צפייה בסרטים, יתמודד טוב יותר עם התחושות הללו גם בחיים האמיתיים. בנוסף, המחקר הראה כי יצירות אימה מאפשרות לאדם לחשוב כיצד יגיב לאיומים שונים, וכך אנשים שצפו בסרטים הכוללים תיאורים של כאוס המוני כמו פלישת חייזרים או אפוקליפסה, הרגישו מוכנים יותר להתמודדות עם המגפה.

 

למרות היתרונות שמוצא בו המדע — האדרנלין המופרש, דריכות השרירים והחושים — ז'אנר האימה הוא הרבה יותר מאימון מנטלי ופיזי. כל מי שקרא את מרי שלי או בראם סטוקר יודע שדרך זוועות הדמיון המשתוללות חושפות יצירותיהם פחדים מציאותיים הרבה יותר, המשקפים ואף מבקרים את רוח התקופה והחברה שבה נכתבו. בספרו החדש 'אימה בראשון מערב', מוכיח אמיר חרש שאפשר לעשות ספרות אימה כזו, איכותית ומסעירה, ביקורתית ומרטיטה — גם לילדים. הספר מונה עשרה סיפורים, שבכל אחד מהם חווים גיבוריו, התאומים ארי ודגן, חוויה ממעמקי אפלת הדמיון, שנוגעת לפחדים ממשיים בעולמם של ילדים ונוער בני זמננו.

כך, בסיפור 'זומבי בכיתה' מעלה חרש את נושא החרדה מהמון מוסת שמאפיינת סיפורי מתים־חיים רבים, ובנוסף עוקץ באופן מושחז ומצחיק מאוד את האופן שבו הפוליטיקלי קורקט עשוי לערער את האינסטינקט האנושי הבסיסי להבחין ולקטלג כדי להבין את המציאות ולשמור על עצמנו בתוכה. ואילו בסיפור 'רובו"ט', שבו מדען משונה הופך ילדים לסייבורגים כדי שיצטיינו בלימודים ויהוו את חוד החנית של עולם ההייטק הישראלי, הוא מציג שאלות על אודות גבולות השימוש בטכנולוגיה והקו ההולך ונעשה דק בין אדם למכונה, תוהה על אחריותם המוסרית של מי שמפתחים תוכנות ריגול ונשק להשמדה המונית, ואף מבקר את קידוש המקצועות הריאליים במערב ואת אורח החיים "המיטבי" כביכול שנגזר מהם.

סיפורים אחרים עוסקים בפחדים אנושיים על־זמניים, כמו 'הוגין ומונין' היפהפה, 'פיוטי ואפל', שנוגע במחלת הדמנציה ובכאבם של מי שרואים את אהוביהם המזדקנים מתרחקים מהם אל עולמות של היעדר תודעה אנושית. וישנם גם סיפורים פשוט גועליים לתיאבון, רוויי מקקים זוחלים ונמעכים או חייזרים ריריים, ששואבים את הקורא אל עלילות מצמררות באופן מענג.

נדמה שסודה של הצמרמורת הזו טמון כבר בשמו של הספר, המקפל בשלוש מילים את הפחד שהוליד את ספרות האימה המודרנית, זה שכולנו נרתעים ממנו ומשתוקקים לגעת בו בו־זמנית: התזכורת המתמדת לשבריריות החברה הבורגנית, ולרוע, האלימות והכאוס שאורבים תחתיה תמיד. דגן וארי הם תוצר של הישראליות המעמד־ביניימית:

אבא־אמא־שלושה ילדים, בית עם חצר ושתי מכוניות, מחשב לכל ילד, חוגים וממתקים. כל אלה מאותגרים על ידי התפרצויות פחדים מודחקים מכאב וממוות, מחוסר שליטה וניצול, ומהידרדרות לשולי החברה והתודעה, כפי שחרש ממחיש בסיפור הנהדר 'אגם הנקניק', שבו ארי נקלע ללופ בזמן, שסיום אפשרי המרומז בו מותיר אותו כהומלס שגר באוהל בחולות מחוץ לעיר.

ואולי זו הסיבה שספרות אימה מקורית לילדים ונוער נדירה כל כך בישראל. אנחנו חיים במקום שבו הקרום המפריד בינינו לבין האימה והכאוס דק במיוחד ממילא ומועד להיקרע לעיתים קרובות, והורים ומורים חסרי אונים מעדיפים לגונן על הילדים מפני ספרות שתוסיף גם פחדים דמיוניים. 'אימה בראשון מערב' מוכיח שאין טעות גדולה מזו, וכי דווקא דרך ספרות טובה שעוסקת בזוועות דמיוניות אפשר לגעת בפחדים אמיתיים באומץ ובכנות, בהומור ובחוכמה. לגעת ולחיות לצידם.