"וואו. דבר ראשון שאני חושבת שצריך לומר על הספר הזה הוא שמעולם לא קראתי משהו שדומה לו. ככל שאני חושבת על זה, הדבר היחידי שאולי, אולי נמצא באותה קטגוריה, אותו סגנון זה התנ"ך. מוזר, אה? ויכול להיות שהספר הזה הוא בעצמו תנ"ך. לא תנ"ך שלנו, אלא תנ"ך לאותם עמים המסופרים בספר. וכמו התנ"ך, גם לספר 'ברונז' אין עלילה מוגדרת, מוחלטת. אני תוהה אם להגיד אפילו שאין לו עלילה בכלל. זה דבר מוזר מאוד להגיד על ספר, אך אני חושבת שזה אולי באמת המצב. דמויות באות, דמויות הולכות. אין דמות שמופיעה ליותר משני פרקים. אין טובים, אין רעים. בדמיוני הספר מספר על עולם קדמוני עם לילה תמידי, חשיכה מוחלטת שמידי פעם מוארת ע"י לפידים. זהו עולם בו לאנשים אין שמות ואין פנים. יש רק אלים, וזה הדבר הכי ברור ומוצק שקיים בספר וגם בעולם אותו הוא בורא.
אז מה בעצם הסיפור?
פעם בעבר או בעתיד, או במציאות מקבילה (תאמינו לי, תחילה חשבתי שמדובר בעתיד, אח"כ כל מיני מוטיבים זרקו אותי לעבר ואז שוב לעתיד ומה קורה פהההה), העולם התחלק לאלים. כל מדינה השתייכה לאל אחר, ובניו של אותו אל נשאו רק את שמו. ואז קם אדם, והחליט שתאיז הוא, אין-אלוהים, ובורח. לאן? לכל מקום ולשום מקום. כולם זרים, כולם אויבים, ומשמעות אין אל היא מוות. לכן האדם ממציא לעצמו שם, אל משלו והיסטוריה והניסיון הזה של 'למצוא את עצמו' ללא מושגי הודו של ימינו מוביל להקמת דת חדשה, חזקה ואימתנית.
אני חייבת להגיד שזה לא ספר שמיועד לכל אחד. הוא מסחרר, מבלבל, חשוך, כבד ואוורירי בו זמנית. לא משהו שניתן באמת להיאחז בו.
איני יודעת מה אני באמת חושבת על הספר, אך באיזה מקום אני מרגישה שאולי זאת הייתה מטרת הסופר – שהספר הזה פשוט יהיה. הוא עובדה קיימת, אין פה כן או לא, אוהב או שונא. זה ספר שהולך לסחרר אתכם במחשבות, בתהיות. להשאיר אתכם עם כל כך הרבה קצוות פתוחים, אבל מה שבטוח – אם תחליטו לנסות, אבל באמת לנסות עם ראש פתוח לשוני המוחלט של הספר הזה, לא תוכלו להוריד אותו מהידיים."

​

(גיל ערד GoodReads)